הערה קצרה על פוסט הומניזם

אולי הוא צודק, חשבת. אתה מנסה כל החיים האלה ליישב בין האי יכולת שלך להתיישב עם הכלל לבין הכלל, ניזון ממנה, מאי היכולת, סובל וניזון ממנה, אבל אולי ככלות הכל האינדיבידואליזם הקדוש הזה הוא אשליה. איך אמר זה, שדווקא מבקר אותו, “אנחנו”, לדבריו של ההוא, אמר, “קוף עם מוח שהוא לא הרבה יותר ממחשב משוכלל”. הוא, הראשון, עליו אני מדבר פה, דווקא נראה נון שלנטי לגבי ניפוץ אשליית הייחודיות, האינדיבידואליות, לגבי “הפאזה ההומניסטית”. הוא כבר לא יכול לחכות שהמחשבים יחשבו את צעדנו שבעים שנה קדימה, ולנו לא ייוותר אלא לחיות אותם, לפי התכנית שהותוותה זה מכבר. כוסס ציפורניו, כמו שאומרים (כמו שאומרים אצל ברנהארד, חה). אם כי, אתה חושב, הרי איש המחתרת של דוסטוייבסקי כבר טען, וממזמן, שהחיים האלה, המחושבים מראש, אינם שווים לחיותם, תהיה דעיכה כללית בתאוות החיים, הוא חזה, איש המחתרת. ובכל זאת, ההוא, הראשון, מטריד אותך. כי אולי הוא צודק? ומה בעצם הבעיה? אנחנו צפויים כמו אבן…